עבור לוחמים רבים, המפגש עם המושג המשפטי "התעללות" הוא הלם מוחלט. הפער בין התפיסה של החיילים את האירוע כאירוע של "צחוקים", "גיבוש", או "קבלת פנים למשפחה הלוחמת", לבין התפיסה של הפרקליטות הצבאית, הוא תהומי. מה שביחידה נראה כמו מסורת מקודשת, נראה באולם בית הדין הצבאי כעבריינות אלימה ומכוערת. חשוב שתדעו: חקירה בגין התעללות בחייל (סעיף 65 לחוק השיפוט הצבאי) היא אחת החקירות המסוכנות ביותר לעתידכם, וההתמודדות איתה דורשת הבנה מעמיקה של כללי המשחק החדשים.
אזהרה: השיחה "החברית" עם המפקד היא מלכודת משפטית
אירועי זובור צהליים שהופכים לחשד בגין התעללות הם חזון נפרץ. באירועי זובור, הדינמיקה היחידתית היא האויב הגדול ביותר שלכם. רגע לפני שמצ"ח מגיעים, או מיד כשהסיפור מתפוצץ, המפקד הישיר (מ"מ או מ"פ) עשוי לקרוא לכם לשיחה. לעיתים זה יהיה תחקיר רשמי, ולעיתים שיחה של "גבר אל גבר" כדי "להבין מי עשה מה ולסגור את זה בתוך הפלוגה".
עליכם לדעת: אין חיסיון בשיחה עם מפקד. בניגוד לתחקיר מבצעי (שיש לו כללי חיסיון מסוימים), תחקיר על עבירת התעללות חשוף לחלוטין למצ"ח. כל מילה שתאמרו למפקדכם מתוך אמון בו ("רק נתנו לו כמה כאפות, זה בקטנה"), תועבר לחוקרים. המפקד יזומן למסור עדות, וההודאה שלכם בפניו תשמש כ"ראשית הודיה" שתנעל אתכם בבית הדין, עוד לפני שפגשתם עורך דין. הכלל הוא ברזל: על האירוע הפלילי שותקים מול המפקדים, ומדברים רק עם עורך הדין.
מדיניות "אפס סובלנות": החומרה שבה צה"ל רואה את הדברים
אם בעבר מפקדים היו נוטים "להעלים עין" מאירועי זובור או לסגור אותם בתוך היחידה, הרי שבשנים האחרונות המטוטלת זזה בקיצוניות לצד השני. בעקבות מספר מקרים שהסתיימו בפציעות קשות ואף בטראומות נפשיות, המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) והמערכת הצבאית כולה הכריזו מלחמה על תופעת ההתעללות.
הצבא רואה בעבירות אלו לא רק פגיעה פיזית, אלא פגיעה בערכי היסוד של צה"ל: כבוד האדם וערך הרעות. לכן, המדיניות הנוכחית של התביעה הצבאית היא אגרסיבית ובלתי מתפשרת:
- מעצרים: ברירת המחדל היא מעצר צבאי עד תום ההליכים, גם לחיילים ללא עבר פלילי.
- ענישה: הדרישה היא כמעט תמיד למאסר בפועל בכלא (לא מחבוש ביחידה) לתקופות ממושכות.
- הקלון: הרשעה בעבירת התעללות נושאת עמה קלון חברתי ומוסרי ("עבירה שיש עמה קלון"), מה שמוביל לרישום פלילי בצבא שהוא "שחור" ומכביד באזרחות, ולהדחה מיידית מתפקידי לחימה ופיקוד.
"זה לא אלימות, זה זובור": המלכודת של מסורות יחידתיות
כדי להוכיח התעללות,בפסיקה נקבעו נסיבות אשר יובילו להרשעה בעבירה זו (ע63/06/ סמל חיימוביץ'):
- השפלה וביזוי של הקורבן;
- ההתנהגות נועדה להטלת מרות או הפחדה;
- המתעלל נמצא בעמדת כוח או מרות כלפי הקורבן, המצוי בעמדת נחיתות;
- הקורבן חסר ישע;
- מדובר בהכאה הכוללת השפלה;
- הכאה שאינה נעשית רק בידיים, אלא גם באמצעים אחרים, כגון רגליים;
- ההכאה נעשית ברשות הציבור ולא ברשות היחיד).
הטעות הנפוצה ביותר בחדר החקירות היא הניסיון להסביר לחוקר ש"ככה זה אצלנו, זו מסורת של שנים". חיילים מספרים בפתיחות על טקסי קשירה, מריחת חומרים (שמן, ביצים, קמח), מכות "טקסיות" בחזה או בישבן, והשפלות מילוליות, מתוך מחשבה שהחוקר יבין שזה נעשה ברוח טובה.
זוהי טעות קריטית. מבחינה משפטית, הטיעון של "מסורת יחידתית" לא רק שאינו מגן עליכם, הוא עלול לשמש כנסיבה מחמירה. בית הדין רואה בביצוע עבירה כחלק מ"חבורה" או כחלק מנוהג פסול, עדות לכך שמדובר בעבריינות שיטתית ומתוכננת, ולא במעידה חד פעמית. העובדה ש"כולם עשו את זה לפניי" לא תפחית יום אחד מהעונש שלכם, אלא רק תצייר אתכם כחלק מכנופיה אלימה.
סעיף 65: ההבדל הדק והקריטי בין "תקיפה" ל"התעללות"
65.(א) חייל שהיכה חייל הנמוך ממנו בדרגה או שהיכה אדם הנמצא במשמורת שהחייל מופקד עליה, או שהתעלל בהם אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים.
(ב) חייל שהתעלל בחייל אחר, דינו – מאסר שנתיים.
(ג) נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דין המתעלל – מאסר שבע שנים.
הקרב המשפטי הגדול ביותר בתיקים אלו הוא על הסעיף. חוק השיפוט הצבאי מבדיל בין "תקיפה" (סעיף 61) לבין "התעללות" (סעיף 65).
- תקיפה: שימוש בכוח פיזי. עבירה חמורה, אך כזו שלעיתים ניתן לסיים בענישה מתונה יותר.
- התעללות: עבירה הכוללת אלמנט נוסף של ביזוי, השפלה, אכזריות או הטלת אימה.
קו הגבול הוא דק מאוד. מכה יכולה להיחשב כתקיפה, אבל אם היא לוותה בהשפלה (למשל, סטירה משפילה מול כולם, הכרח לבצע פעולות מבזות, או צילום האירוע), היא תהפוך ל"התעללות". המלכודת הקבוצתית: "אני רק צילמתי" או "רק הסתכלתי"
באירועי זובור, כמעט תמיד יש מעגל רחב של משתתפים: אלו שהרביצו, ואלו שעמדו בצד, צחקו, עודדו או שלפו את הטלפון לתעד. טעות נפוצה של חיילים מהמעגל השני היא המחשבה: "אני לא נגעתי בו, אז אין לי מה לדאוג".
מבחינת חוק השיפוט הצבאי, זוהי אשליה מסוכנת. החוק מכיר במושג "מבצע בצוותא". ברגע שהייתם חלק מהחבורה, נוכחתם בחדר, ומעצם הנוכחות שלכם או הצחוק שלכם העצמתם את תחושת ההשפלה וחוסר האונים של הקורבן: אתם שותפים מלאים לפשע. יתרה מכך, מי שצילם את האירוע נתפס בעיני בית הדין בחומרה יתרה, לעיתים אף יותר ממי שנתן את המכה הפיזית. התיעוד והפצת הסרטון נתפסים ככלי ש"מקבע" את ההשפלה לנצח, ולכן הצלם צפוי לאישום חמור של התעללות בנסיבות מחמירות, ואולי אף בחשד לשיבוש הליכי חקירה במידה וינסה להעלים את הראיות לאחר מכן.
מחדר החקירות לבית הדין הצבאי: איך ממזערים נזקים?
חקירה על התעללות היא אירוע מורכב ראייתית. לרוב מעורבים בו חיילים רבים (חלקם חשודים, חלקם עדים), ויש דינמיקה של לחצים והפללות הדדיות. חוקרי מצ"ח ינסו להפריד ביניכם ("הפרד ומשול") ולגרום לכל אחד להפיל את התיק על השני כדי להציל את עצמו.
הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא שתיקה וייעוץ. אל תנסו להסביר את ההומור, אל תנסו להצדיק את המסורת, ואל תודו במניעים של "חינוך". כל מילה שתאמרו ללא הכוונה משפטית תשמש לקעקע את הטיעון העתידי שלכם שמדובר ב"משחק" ותחזק את תזהת ה"התעללות".
הגבול בין הומור שחור לבין עבירה פלילית בצבא הוא דק מאוד, והוא נחצה ברגע שמופעל כוח או ביזוי. אם מצאתם את עצמכם בצד הלא נכון של הגבול הזה, אל תתמודדו עם המערכת לבד. ההשלכות על האזרחות הן כבדות מדי מכדי להמר עליהן.
